חנה גובר

לחנה   היקרה

המסע שלי מתחיל בערך לפני כ-3 חודשים שבהם החלטתי שאני בחגים לא אשאר בארץ. התחלתי לחפש אופציה שבה אתנתק, אופציה רחוקה, הזויה, שונה, אופציה לשלוות נפש, לחיבור עם עצמי עם רגשותיי, מצוקותיי, פחדיי וחששותיי. לאחר שהילדים ויתרו על הרעיון ללוות אותי, מצאתי את עצמי לבד, מקבלת החלטה די אמיצה, לנסוע, נרשמתי. ההחלטה לבקש מסנדרה לבוא גם ע"מ שלא תהיה דרך חזרה, ושתחזק את ההחלטה. שבועיים לפני הנסיעה, ערכתי אזכרה לאבי ז"ל שותפי ובעלי אשר נתן לי אישור להתחיל את צעדיי בלעדיו במסע המופלא. המסע הזה עבורי היווה הרבה מעבר למה שיכולתי לאחל לעצמי בשלב זה של חיי.

אנסה בכמה מילים ובדרך ציורית לתאר:

צלחת הפלסטיק בוויטרינה, אותה צלחת פלסטיק בכניסה לכל מסעדה יפנית, צלחת מבריקה, מצועצעת, צבעונית, לא ברור מה יש בתוכה, לא ברור בכלל אם זה טעים, אכיל במושגים שלנו המערביים, המוכרים, כל כך מדויקת, זהה למה שיגישו לך. אז ככה זה התחיל, מגוון, מעורבב, צבעוני, רעשני, שלו, ריק, מלא, מנומס, צעקני. המסע עבורי היא אותה הצלחת, מדהימה ,מפתיעה, לא מוכרת, שונה.

ואז הגיע הטיבול, חנה המדהימה, מוסיפה טיבול, מוסיפה עומק לכל צלחת בנפרד לכל מאכל בה לכל גוון לכל טעם. מוסיפה תבלין, טעם, רגש. הצלחת הופכת מפלסטיק זוהר ומצועצע למעדן מגוון, טעים להפליא, שונה, חמוץ, מתוק. מלוח, רך, קשה, שונה, מדהים, מעורר השראה, פוקח את כל החושים והטעמים.

גיליתי קצת את עצמי מחדש בזכות המסע המופלא הזה.

התחברתי לשלווה שהייתה חסרה לי זמן רב ושבמציאות בה חייתי 3 שנים שכחתי בה את עצמי.  אני מודה לך מעומק ליבי על היותך חלק מהמסע הזה ועל היותך התבלין והטעמים שבו.

תודה רבה אדריאנה